פרחים בקנה

 

יש בדיחה ישראלית שחוקה שאומרת ששליש מאזרחי המדינה עושה מילואים, שליש משלם מיסים ושליש מתנדב-  אלא שזהו אותו שליש... ובכן, העובדה שהנטל לא מתחלק בחברה הישראלית בצורה שווה היא חדשות ישנות. מה שהרבה פחות מצחיק היא העובדה המתהווה שהשליש הזה הוא כבר מזמן איננו שליש ולמעשה, על פי נתוני צה"ל רק אחוזים בודדים מאזרחי המדינה משרתים במילואים מעל שבוע בשנה.

 

האמת היא שממש אין צורך בסטטיסטיקות ודי אם נביט ברחובות הערים בהם המראה של חיילי מילואים לובשי מדים, הפך למחזה נדיר ביותר. אלו הם בדרך כלל אותם אחוזים בודדים עליהם מדברות הסטטיסטיקות העצובות של צה"ל, אשר גם תורמים לכוח העבודה הציבורי והפרטי וגם מתנדבים לכל משימה לאומית.

 

אני משרת במילואים כבר 15 שנה בהיקף של לפחות חודש בשנה ובכל קבוצה שהייתי חלק ממנה - החל מלשכת שר החוץ, דרך שכניי לבניין המשרדים בת"א ועד לחברים - אני כמעט תמיד זוכה להרמת גבות כאשר אני נראה לבוש מדים בדרכי לשירות המילואים. התגובות הללו מעלות את השאלה: מהו היחס שאנו, כחברה בכלל וכמעסיקים בפרט, נותנים למשרתי המילואים (מעבר לקבוע בחוק)?.

 

תופעת המילואים היא תופעה חברתית ייחודית לישראל בה השירות הצבאי הוא עדיין שירות חובה. עם זאת, בקרב חיילים המילואים גדל בהתמדה היקף ההשתמטות, כל אחד מסיבותיו שלו: משפחה, פרנסה, לימודים וכדומה.  להבדיל, אני עדיין זוכר את האווירה הציבורית בשנת 2002 (חומת מגן) כאשר חזרתי בצו 8 מירח דבש בקאריביים היישר ל"מלחמה" בג'נין. לא היה לי בכלל ספק שאני רוצה להתגייס מייד ולהיות עם כל החברים והחיילים שלי, אך מכיוון שלא יכולנו להגיע עם הרכבים הפרטיים שלנו עד ג'נין יצאנו לדרך, ובחזרה, בהסעות ובטרמפים. אני עדיין מתרגש כאשר אני נזכר כיצד עמדתי בטרמפיאדה של בת-שלמה עם סרבל הטנקיסטים והזיפים והמכוניות פשוט עצרו והתחרו מי ייקח אותי הביתה, לתל אביב. זוהי בהחלט סיטואציה שנותנת ביטוי להרגשה שרק מי שחווה אותה (או את העדרה) יכול להבין כמה כוח ועוצמה היא נותנת.

 

אך הבעיה כמובן אינה בתקופה של מבצע צבאי מיוחד או בעת מלחמה, אלא דווקא בשגרה האפורה והארוכה של שירות מילואים שוטף. המבחן האמיתי שלנו כחברה אינו מתרחש בעת "מלחמת רייטינג" מתוקשרת היטב שבה גל גואה של פטריוטיזם שוטף את חופי ארצנו . בעתות אלו, אין זה פלא שמנכ"לים רבים קוראים לתמיכה בחיילים המגויסים ואוספים תרומות וחבילות. המבחן הוא בכל אותם ימים אחרים. ימים "רגילים". במדינה כמו ישראל, כל ארגון שמעסיק עובדים (ולא רק הממשלה) צריכים להוביל מדיניות שאינה מגבילה, ואף מעודדת את העובדים, הלקוחות והספקים אשר נקראים לשירות מילואים.

 

במסגרת היותי חבר במועצה הציבורית למען המילואים של קצין המילואים הראשי קיבלנו מהצבא דוגמאות של מכתבים של מעסיקים אשר מאיימים במניעת קידום ואפילו בפיטורין של עובדים המשרתים רבות במילואים. לצערי, אני מכיר את כפל הלשון בו אנו נוהגים לעיתים כמנהלים בכירים אשר מצד אחד ששים לדבר על נושאי מדינה וחברה ולקרוא ללכידות בעם, אך מנגד כאשר עובדים נקראים לשירות מילואים אנחנו כמנכ"לים יכולים בלי הנד עפעף להעביר מסר שונה לגמרי (גם אם בצורה לא פורמאלית). מסר כזה רק מעמיס על כתפיו של המילואימניק ומגדיל את המתח הרב בו הוא שרוי בין אחריותו לעבודה, למשפחה ולמדינה.

 

חברות עסקיות - ובמיוחד כאלו המגדירות עצמן כחברות הנוהגות באחריות תאגידית - לא רק שצריכות להימנע מלהפריע או להעביר מסרים כפולים, אלא יכולות וצריכות להעניק הטבות בסיוע למילואימניק שנקרא לשירות ואף  לסייעלמשפחתו שנשארה עם כל מעמסות גידול המשפחה ואחזקת הבית.

 

 הכותב הינו  מנכ"ל goodvision יועצים לאחריות תאגידית, סא"ל בשריון (במיל.) ומשרת כ- 40 יום בשנה בשירות מילואים פעיל.

* מבוסס על מאמר שפורסם בעיתון "כלכליסט".