בעבר ביליתי כמה שנים בתור "המורה לאיכות הסביבה" בבתי ספר בתל אביב וירושלים. יהודים וערבים, דתיים וחילוניים, רכים ובוגרים - בעיניים של כל הילדים היה נדלק אור כשידעו שתיכף יוצאים לעבוד בגינה, תחת כיפת השמיים. היינו מקימים גינות אכילות ופורחות שעוזרות להבין שהחסה לא גדלה בסופרמרקט, ואפשר לפגוש בהן פרפר, עכביש, ציפור או את עצמנו בשקט. מאחר שלמדתי חינוך פתוח ניסויי, לא התאימה לי המסגרת הקיימת הנוקשה והרגשתי רצון להתמרד בעצמי כנגד המערכת. אחד הדברים ששברו אותי הוא שכאשר ירד גשם, נדרשנו (המורים) לסגור את הילדים בפנים ולנעול את החצר, כדי שלא יתקררו וההורים לא יתבעו את בית הספר. הבנתי שמשהו כאן לא בסדר, ושהכי חשוב שהמורה תהנה גם היא. והכנסתי את כל הפעילות הביתה.
החלטתי להביא את הילדים אלי הביתה לחוגים וקייטנות בקיץ ובחגים ולשלב בפעילות עם הילדים את כל מה שאני אוהבת לעשות: מוזיקה, אקולוגיה, סיפורים וחכמה רוחנית עתיקה מתרבויות שונות. גיליתי שהם השותפים הטבעיים שלי לגילוי עולמות חדשים כי בגיל 5 עד 9 עוד אין להם מיצרים וספקות, והם באים לעולם פתוחים ומשודרגים, כיף צרוף. היה קצת קשה להגדיר מה זה בדיוק החוג הזה, אבל הילדים המשיכו לזרום ולהביא חברים.
בשלוש השנים האחרונות אני מפעילה חוגים וקייטנה אקולוגית בשם "ילדי האור – אקולוגיה יצירתית" ונהנית עד השמיים. הקייטנה מתרחשת בבניין מגורים על חוף הים בתל אביב שם אנחנו זורעים ושותלים, רואים מה גדל, מריחים וזוללים. מה שקוראים בחוגי החינוך הסביבתי "פליאה". הלהיטים הגדולים באביב האחרון היו "תה עם נענע מהגיננה" וצ'יפס תפוחי אדמה אורגניים עם רוזמרין מהאדנית במרפסת. הילדים אהבו גם את רגלת הגינה שצומחת בר, את החסה, והאמיצים גם רוקט ומרווה. ברגעים אלה ממש העגבניות מאדימות לנו על עמודי הבמבוק והענבים הופכים מירוקים לסגולים.
מה קורה בקייטנה האקולוגית:
לארוחת בוקר אנחנו עושים פיקניק במרפסת עם האוכל שכל אחד הביא מהבית ומעגל תודה. כל ילד וילדה בוחרים משהו שאפשר לומר עליו תודה הבוקר, אפילו קטן. זה יכול להיות תודה על האוכל, תודה לחקלאי שגידל את החיטה שבסנדביץ', למים שהשקו אותה, או לאמא שהכינה. תודה על כל אירוע משמח שקרה לי אתמול או יקרה לי היום, על הרוח הקלילה שבאה אלינו מהים, או פשוט על הרגע הזה. מצחיק לראות את הילדים מתלבטים בין "נו כבר מתי אוכלים" לבין "נו כבר מתי יהיה תורי, יש לי משהו מיוחד להודות עליו".
אחרי הארוחה השאריות הולכות לקומפוסטר התולעים. הילדים מאד אוהבים לבדוק איזה יצורים מסתתרים בו ובעיקר מחפשים את "עמית השממית". כדי לאזן את השאריות האורגניות אנחנו משליכים פנימה גם קרעי קרטון – גלילי נייר הטואלט וארגזי הירקות האורגניים שאני מקבלת מתמחזרים פנימה כשאנחנו יושבים במעגל כמו באיזה שבט, קורעים יחד לגזרים ומפטפטים. יש לנו גם קומפוסטר גינה חסר תחתית היושב על האדמה ואליו מגיעים היצורים בעצמם. בסוף מפזרים קומפוסט משובח וכהה בגינה, ואפשר ממש לשמוע את הצמחים מודים לנו.
פעם יצאנו להשקות וקפאנו על מקומנו למראה נקבה של ציפור שלו יפיפיה וקטנה, מבוהלת כולה שכנראה הגיעה אלינו בגלל הקרבה לחוף הים. עד שהתעשתנו לצלם היא עפה. מיד ניגשנו לקרוא עליה בספר "שפת החיות" ולמדנו דרכה על חשיבות ההגנה הקבוצתית: השלוים יושבים במעגל עם הזנבות פנימה כך שאם יבוא תוקף מישהו כבר יראה אותו וכולם יוכלו לעוף בבת אחת. בפורים אנחנו רואים איך מתחפש התורמוס ומאותת לחרקים איזה פרח כבר הואבק (לבן-סגול) ואיזה עוד ממתין לביקור (ורוד-סגול). בפסח ממששים את התרמילים הירוקים הפרוותיים (נעיםםםםם...), ובשבועות כבר מפרקים אותם ואוספים את הזרעים היבשים לקראת זריעה נוספת בסתיו הבא. הילדים זורעים ולוקחים גם עציצים הביתה או לסבתא וסבא, מספרים מה גדל ואיך, ואנו מעבירים הנבטות מהמרפסת לגינה, שיגדל.
אקולוגיה יצירתית:.jpg)
בקיץ אנו אוספים את מי המזגן של השכנים ומשקים איתם, גם את העצים במדרכה שלא מקבלים השקיה מהעירייה. השנה הכנו קן בדלעת להזמנת ציפורים. רוקנו את הזרעים, עשינו מהם רעשנים למוזיקה שלנו, וחור קטן שמתאים לירגזי. את שאריות הצמר מהיצירות האינדיאניות הכנסנו פנימה שיהיה לו נעים.
נקר, פשוש, צופיות, פרפרים, זחלים ורבים אחרים באים לבקר אותנו ואת הצמחים. הילדים אוהבים לשיר בקול גדול, ובמיוחד לברך את הזרעים והשתילים החדשים לאחר כניסתם לאדמה בעיניים שובבות נוצצות. רגע משמח הוא כשצריך להזכיר להם שיש פה עוד שכנים שאולי לא התעוררו, כי הם מתלהבים וקוראים בקול גדול.
השבוע עשינו ניסויים: הבאנו סוגים שונים של אדמה מהקומפוסטר, מהעציץ, מחלקים שונים בגינות סביב הבניין. בדקנו איך כל אחד מרגיש במישוש, מריח, מחזיק מים, איך זה לצייר איתו, או לנסות ליצור ממנו כדור, והשמחה היתה גדולה.
לתוך כל אלה נמזגים סיפורים משלנו, מאפריקה, סין, דרום אמריקה
ועוד, רובם עם מסר של חיבור וכבוד לאדם ולאדמה. אנחנו יוצרים בחומר, מתופפים ומנגנים, שומעים שירים בכל מיני שפות, רואים סרטוני טבע בגדול על הקיר, מעמיקים בכל פעם בנושא אחר ומשתפים בחוויות. יש לנו מעגלי הקשבה עם חפץ דיבור ומתרגלים להקשיב ולדבר מהלב. במיוחד אנחנו אוהבים את העיסוק בחכמת המאיה, בסמלים הצבעוניים, חיות הטוטם וימי ההולדת הגלקטיים. במקביל ללוח השנה העברי ולמצב הירח בשמיים אנחנו עוקבים גם אחרי לוח המאיה המשמח וגלי-הזמן שלו – הקוף הכחול, הקוסם הלבן, הזרע הצהוב, הדרקון האדום...
אבל אולי הכי חשוב, אם תשאלו את הילדים, זה "הזמן הזורם" שבו אני משתדלת לא להפריע להם להנות מהחופש מבית הספר ופשוט להיות מי שהם באותו רגע. לשחק, לצייר, לרקוד, לבהות, לשאול. בקייטנת הקיץ יש לנו גם אורחים מיוחדים שמגיעים לחלוק איתנו לשעה קלה את נוכחותם, כשרונם ואת האור שלהם, ובעצמם נזכרים לרגע שגם הם ילדי האור.
נועה פלד - מתכננת פרמקלצ'ר, צלמת ומרצה על פרויקטים אקולוגיים, מורה לחכמת המאיה, מלמדת תאגיה (תנועה), זמרת בהרכב מוזיקה ברזילאית, המחברת בין תחומים אלה בעבודתה עם מבוגרים, נוער וילדים.
.jpg)
